'סִינַי' ו'עוקר הרים' הם ביטויים שמאפיינים שני סוגים של תלמידי חכמים
'סיני' – זה מי שבקיא גם בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל פה והתורה מסודרת בראשו כאילו קיבל אותה היום בהר סיני.
'עוקר הרים' – זה מי שחריף בלימודו אבל פחות בקיא בידע הכללי של התורה. הביטוי עוקר הרים אינו אלא אלגוריה. הנמשל: אדם כה חריף שעוקר הרים בלימודו כביכול.
התלמוד עוסק בשאלה מה עדיף יותר – החריפות או הבקיאות? הכמות או האיכות?
שאלה זאת התעוררה בתקופת התלמוד בדור השלישי לאמוראים (המאה ה-3 לספירה): רב יהודה בן יחזקאל, ראש ישיבת פומבדיתא שבבבל ומייסד הישיבה, הלך לעולמו, וכעת דנו התלמידים בזהות ראש הישיבה הבא.
התלמידים נדרשו להכריע מי המתאים ביותר מבין שני מועמדים המרכזיים – רבה ורב יוסף. רבה – שהתאפיין בחריפות והיה ידוע בכוחו להתפלפל, או רב יוסף – שהתאפיין בבקיאות בתורה שבעל פה, והיו המשניות והברייתות מונחות בראשו כאילו ניתנו היום בהר סיני.
"כולם צריכים את בעל החיטים"
בני הישיבה בבבל לא הצליחו להכריע בשאלה כבדת משקל זו, הם ביקשו מחבריהם, אמוראי ארץ ישראל, שיכריעו. אלו קבעו חד משמעית: "סיני עדיף!". הנימוק הציורי להכרעתם: "כולם זקוקים לבעל החיטים".
כלומר: הבקיא עדיף על החריף. וכמו שהחיטים הם המזון הבסיסי והעיקרי וכולם צריכים אותם בשביל להתקיים, כולל העשיר, כך גם כל תלמידי החכמים צריכים את הידע המקיף במשניות שהם יסוד התורה שבעל-פה, ואפילו החריף יהיה זקוק לידע של הבקיא, אחרת אין תועלת בחריפותו.
תשובת אמוראי ארץ ישראל הכריעה למעשה את זהות ראש הישיבה הבא בבבל, והתלמידים הבינו כי עליהם למנות את רב יוסף שהיה הבקיא. למרות זאת, סירב רב יוסף להצעה מתוך צניעות והתפקיד ניתן לחברו רבה. רק לאחר פטירת רבה, 22 שנה אחרי, מונה רב יוסף לשמש כראש הישיבה.
רב יוסף נודע בתלמוד כבעל זיכרון פנומנלי יוצא דופן והיה יודע לצטט פסוקי תנ"ך או משניות בלי כל מאמץ. בכוח זיכרונו הצליח לשחזר תרגומים על התנ"ך שנשכחו. לפי התלמוד רב יוסף היה כה שקוע בלימודו שבמשך 22 שנה לא מצא זמן לקרוא לרופא… למרבה האירוניה, רב יוסף סבל בהמשך ממחלה שהכי התנגשה עם היתרון הבולט שלו – עיוורון – מה שגרם לו לשכוח את תלמודו.
מקור: מסכת ברכות דף ס"ד, עמוד א'; מסכת הוריות דף י"ד, עמוד א'.
בית הספר לתלמוד 
כתיבת תגובה