קֻשְׁיַת הַקֻּשְׁיוֹת בְּפֶסַח: מִי חִבֵּר אֶת הַהַגָּדָה?

מצווה מהתורה לספר בלילה הראשון של חג הפסח בנסים ובנפלאות שעשה ה' לאבותינו; שנאמר: "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם". עם השנים חוברו טקסטים שונים, שבסופו של דבר כונסו לספר המוכר לנו היום בשמו – ה'הגדה' (מלשון "וְהִגַּדְתָּ"). להלן סיפור הולדת ההגדה.

ההגדה היא אוסף של מנהגים וטקסטים מן התנ"ך והמשנה, וכן ממדרשים ואגדות חז"ל המספרים את סיפור יציאת מצרים.

בהתאם לציווי התורה, כבר בליל הסדר הראשון – שנים רבות קודם כתיבת ההגדה – ישבו יהודים וסיפרו את סיפור יציאת מצרים. אולם נוסח מסודר של ההגדה טרם נולד, והסיפורים הועברו בינתיים בעל פה בין הדורות.

התהוות ההגדה

שלד ראשוני של ההגדה ניתן למצוא כבר במשנה. כך לדוגמה הטקסט המוכר 'מה נשתנה' מופיע בשלמותו במשנה במסכת פסחים. כמו כן אנו מוצאים כי בזמן הקרבת הפסח בבית המקדש, המנהג היה לדרוש בפסוקי פרשת "ארמי אובד אבי" שמופיעים גם הם בהגדה של ימינו.

נמצא אם כן שההגדה במתכונתה הראשונית והבסיסית (הכוללת גם את ההלל) הייתה קיימת כבר בתקופת בית המקדש השני. ההשערה על פי רוב החוקרים היא שהנוסח הראשוני (המופיע גם במשנה) נקבע לפני כ-2,300 שנה על ידי קבוצת חכמים ונביאים שנקראת 'אנשי כנסת הגדולה', שבין היתר אחראים גם לניסוח של התפילות המוכרות לנו כיום.

מאוחר יותר ההגדה 'השתדרגה' ונוספו לה מדרשים של תנאים במשך הדורות, וכן פיוטים שונים (למשל  הפיוט 'דיינו'). כמו כן נוספה להגדה פיסקה מן השפה הארמית – 'הא לחמא עניא'. ההנחה היא שפיסקה זו נוספה בבבל לאחר חורבן הבית, בעיקר בגלל עמי הארץ שגרו בבבל ולא ידעו את השפה העברית.

ההגדה בגירסתה הסופית

החלק הסופי של ההגדה בוודאי נקבע בתקופה מאוחרת יותר, ולו בשל העובדה הפשוטה שבתוך ההגדה מובאים סיפורים ודעות של תנאים שחיו לאחר חורבן הבית.

החוקרים נחלקו מתי יצאה ההגדה בגרסתה הסופית:

1. לפי היוסיפון, מחבר ההגדה היה לא אחר מאשר התנא שמעון בן עזאי, שחי לפני כ-1,900 שנה.

2. לפי פרשן התפילות, הרב דוד אַבּוּדֶרְהֶם, ההגדה בנוסח הסופי שלה היא בעצם שילוב של שתי הגדות שונות של האמוראים אביי ורבא שחיו לפני כ-1,700 שנה.

אולם אלו רק השערות. בפועל ההגדה הראשונה המצויה בידינו נמצאה בגניזה הקהירית ושם אכן מופיעה באופן סדור למדי. ההגדה שהועלתה על הכתב ודומה לחלוטין להגדה שבידינו, נכתבה רק בשנת 1208.

היא הודפסה בתוך אחד מספרי התפילות החשובים ביותר – 'מחזור ויטרי', אותו חיבר תלמידו של רש"י – הרב שמחה בן שמואל מוויטרי. לפיכך, יש המייחסים את חיבור ההגדה לרש"י.

מקורות ועיונים: שמות יג, פסוקים ג' ו-ח'; מסכת ברכות דף לג, עמוד א'; מסכת פסחים, פרק י'; , ובתלמוד דף קט"ו, עמוד א'; רמב"ם הלכות חמץ ומצה, פרק ח'; אבודרהם ונציאה שכ"ו, דף פו, ג-ד ;הובא בהגדה שלימה בעמ' 17. אברבנאל זבח פסח מא, א ; ביאור הרבי מליובאוויטש בחיבורו על ההגדה, פיסקה "הא לחמא עניא".