הָאָמוֹרָאִים הם קבוצה של 773 חכמים שאחראית ליצירה היהודית הכי גדולה בכל הזמנים – התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי
המילה אמורא נגזרת מן השורש הארמי א-מ-ר שמשמעותו: פירש, הסביר.
ואכן, פעילותם הבולטת של האמוראים הייתה לפרש ולבאר את דברי המשנה שהיא ריכוז הדעות של קודמיהם – הלא הם התנאים.
חכמי האמוראים אחראים לא רק על היבול העצום של דפי הגמרא המוכרים לנו כיום – התלמוד הירושלמי והתלמוד הבבלי, אלא גם על מדרשי אגדה רבים, המופיעים בספרים בפני עצמם. כמו למשל: מדרש רבה, מדרש תנחומא ועוד.
חכמי ישראל וחכמי בבל
תקופת האמוראים החלה בארץ ישראל עם חתימת המשנה. היא התרכזה בעיקר בעיר טבריה ונמשכה כ-300 שנה (225-500 לספירה) עד לחתימה הסופית של שני התלמודים.
במהלך תקופה זו, בעקבות הקשיים שהערימו השלטונות הרומיים והביזנטיים (395 לספירה), התפצל מוסד התורה למוקד נוסף ורבים מישראל ברחו לבבל. היהודים הגולים השתקעו בעיקר בערים סורא ופומבדיתא.
אט אט איבדה ארץ ישראל מכוחה ובין השאר בוטלה הסנהדרין. וכך, בעוד שקול התורה בישראל הלך ונחלש, בבבל הוא דווקא הלך וגבר.
כוחם של האמוראים
התלמוד מייחס פעמים רבות כוחות רוחניים לאמוראי התלמוד ובכללם אף הכוח להחיות מתים.
אחת הדוגמאות המפורסמות קשורה עם חג הפורים. היה זה סיפור עם אמורא בשם רבה שהשתכר במהלך סעודת הפורים ומתוך שכרותו הרג את חברו רב זירא, לאחר שהתפקח רבה, הוא הצליח בדרך נס להשיב את חברו רב זירא לחיים. על סיפור זה תוכלו לקרוא בהרחבה כאן.
מבחינה הלכתית, נחשבים האמוראים לנחותים מן קודמיהם התנאים, ומשום כך אין בכוחם לחלוק על עמדות התנאים.
תקופת אמוראי ארץ ישראל הסתיימה בשנת 400 עם חתימת התלמוד הירושלמי. ואילו של אמוראי בבל הסתיימה 125 שנה מאוחר יותר עם חתימת התלמוד הבבלי.
בית הספר לתלמוד 