רב מתואר בתלמוד כאחד מגדולי האמוראים בכל הדורות. עם בואו מארץ ישראל לבבל הפכה בבל למרכז התורני הגדול בעולם למשך מאות שנים. את ישיבתו הקים בעיר סורא ומאות תלמידים שתו בצמא את דבריו.
רב היה דקדקן גדול במצוות והוא הנחיל את מורשתו זו גם לתלמידיו. התלמוד מתאר כי בין תלמידיו התפתח דיון איזה דקדוק מצווה או מנהג לקח כל אחד מהם מרבו:
רב נחמן העיד על עצמו שהיה מקפיד לאכול שלוש סעודות בשבת, ולא היה הולך ארבע אמות ללא ציצית. רב יהודה העיד שהיה מקפיד להתפלל בכוונה. רב הונא העיד שהיה מקפיד לא ללכת ארבע אמות בגילוי הראש. רב ששת העיד שהיה מקפיד לא ללכת ארבע אמות ללא תפילין על הראש. רב אשי, שבין היתר היה דיין, העיד שהוא כל כך חיבב את תלמידי החכמים, עד שפסל את עצמו מלדון אותם, שמא יפסוק לטובתם מרוב חיבתו.
רבי חנינא היה מקפיד להתלבש בבגדים נאים לכבוד שבת והיה מכריז: "בואו ונצא לקראת כלה מלכתא (=המלכה)". רבי ינאי היה גם הוא מקפיד להתלבש לכבוד שבת ומכריז: "בואי כלה, בואי כלה". שני אמוראים אלו כה חיבבו את השבת עד שכינו אותה "כלה". על בסיס מנהגים אלו חובר חלק מהפיוט המפורסם "לְכָה דודִי לִקְרַאת כַּלָּה… בּואִי כַלָּה בּואִי כַלָּה", על ידי הרב שלמה אלקבץ (1505-1584).
האמורא רב יוסף רצה לדעת איזו מצווה מיוחדת היה זהיר האמורא רבה שהיה ראש ישיבת פומבדיתא, הוא ניגש לבנו ושאל אותו: "אבוך, במה הוי זהיר טפי = אביך, במה (באיזו מצווה) היה זהיר יותר?". זה השיב לו: "אבי היה מקפיד ביותר על מצוות ציצית. פעם אחת עלה אבא על סולם ופתאום נקרע לו אחד מחוטי הציצית, הוא לא ירד מהסולם עד שחיבר חוט אחר במקומו".
אביי, ראש ישיבת פומבדיתא, בכל פעם שהיה רואה את אחד מתלמידיו הצעירים מסיים מסכת, היה מקפיד לערוך סעודה חגיגית (מסיבה) לכל בני הישיבה. מכאן התפתח המנהג שנהוג עד ימינו – לעשות סעודה חגיגית בכל פעם שמסיימים מסכת משניות או גמרא. ויש נוהגים שאפילו בימים שלפני תשעה באב האסורים באכילת בשר, מותר לאכול בשר של סעודה שנערכת לכבוד סיום מסכת.
מקור: מסכת שבת דף קי"ט, עמוד א'.
בית הספר לתלמוד 