אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס

"ארבעה שנכנסו לפרדס" – אחד הסיפורים התלמודיים היותר מרתקים בתחום חקר והעמקת האמונה.

-המעשה התרחש לפני כ-1900 שנה, עם ארבעה מגדולי החכמים שקמו ליהדות במשך הדורות. ה'פרדס' אינו אלא משל ואלגוריה להשגות רוחניות שניסו החכמים להשיג ולחקור בחכמת הנסתר. פרדס בפרסית = גן עצים.-

אלו הם ארבעת התנאים שנכנסו לפרדס:

בן עזאי, בן זומא, אלישע בן אבויה (מכונה 'אחר') ורבי עקיבא.

שלושה מתוך הארבעה המיטו אסון על עצמם בעקבות אותו מחקר רוחני, ורק אחד יצא ללא פגע.

לפנינו הסיפור בתמצית:

"בן עזאי הציץ ומת" – בן עזאי מתואר בתלמוד כאחד שהיה חסיד ושקדן גדול. עד כדי כך שאחר מותו נאמר עליו – "משמת בן עזאי, בטלו השקדנים". כיצד הוא מת אם כן? אלא הוא כל כך דבק בשכינה עד שפרחה נשמתו מגופו. זאת בהתאם לנאמר בתורה על מי שמסתכל בפניו של הקב"ה: "כי לא יראני האדם וחי"…

"בן זומא הציץ ונפגע" – למרות שבן זומא מתואר במקומות רבים בתלמוד כאחד מגדולי החכמים בדורו עד שאמרו עליו – "משמת בן עזאי בטלו הדרשנים", הרי שבגילו הוא היה צעיר למדי. לכן היה מסוגל לקלוט פחות מבחינה רוחנית. האור הגדול שראה סינוור אותו, עד שהשתבשה עליו דעתו. התלמוד ממשיל את התנהגותו לאדם שאוכל דבש – אם יאכל בכמות קטנה זה ישיב את נפשו. אך אם יעמיס הוא יקיא גם את המעט שאכל.

"אחר (אלישע בן אבויה) קיצץ בנטיעות" – אלישע בן אבויה התקלקל ויצא לתרבות רעה. כתוצאה מהעמקתו בחכמת הנסתר. אלישע נפעם מכוחו וסמכותו של מלאך בשם מיטטרון ובעקבות זה החל לכפור ולהאמין כי ישנם שני אלים ח"ו. בעוד שהמלאך מיטטרון הוא כמובן רק שליחו של ה'. למרות שלבסוף ראה אלישע שלמיטטרון יש כח זהה בדיוק כמו לשאר המלאכים, הוא בחר לכפור.

אחרי שיצא מהפרדס החל אלישע לעוות באופן מכוון את ההשגות הרוחניות שהשיג בפרדס. התלמוד הירושלמי מספר כי אלישע היה מעודד תלמידי חכמים לעזוב את דרך התורה והמצוות. חטאו של אלישע היה כה גדול עד שהקב"ה באופן חריג אפילו לא אפשר לו לשוב בתשובה. וכך אמר: "שובו בנים שובבים, חוץ מאלישע בן אבויה…". ומה הסיבה? משום שידע את בוראו ומרד בו.

"רבי עקיבא יצא בשלום" – בניגוד לשאר התנאים, רבי עקיבא, שהיה אחד מענקי הדורות והעמיד רבבות רבבות של תלמידי חכמים, היה הכי בשל מבין ארבעת התנאים – "נכנס בשלום", ולכן גם צלח את הפרדס בשלום.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס,

וְאֵלּוּ הֵם: בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא, אַחֵר וְרַ' עֲקִיבָא.

אָמַר לָהֶם רַ' עֲקִיבָא:

כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִים אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, אַל תֹּאמְרוּ: מַיִם, מַיִם!

מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי"

בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת,

עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו".

בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע,

עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:

"דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאֹתוֹ".

אַחֵר קִצֵּץ בִּנְטִיעוֹת.

רַ' עֲקִיבָא יָצָא בְּשָׁלוֹם.

מקורות: שמות לג, כ; ירמיה ג, יד; משלי כה, טז; מסכת חגיגה דף יד, עמוד ב' ואילך ובפירוש רש"י והמהרש"א; מסכת סוטה דף מט, עמוד ב'; מסכת קידושין דף מט, עמוד ב'; רמב"ם מורה נבוכים א, לב; זוהר פרשת פקודי, רנד ע"א.