"כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ – יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ"

"כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ – יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ" – המשמעות: ככל שהאדם גדול יותר, היצר הרע מתגרה בו יותר.

שיעור מס' 15

בהקשר הזה, מביא התלמוד סיפור מעניין שהיה עם האמורא אביי, מי שכיהן כראש ישיבת פומבדיתא בבבל של אותם ימים ואחד האמוראים המפורסמים ביותר בתלמוד.

הסיפור הוא על שני אנשים – איש ואישה – שאינם נשואים, שהיו צריכים לצאת לדרך. האיש אומר לאישה: 'בואי נשכים מוקדם מחר בבוקר ונלך יחד בדרך'. כששמע זאת אביי הוא החליט לחכות להם במקום שסיכמו והחל לעקוב אחר הטיול הזוגי שלהם ביער, הוא חשש שיעברו על איסור שהרי בשעות המוקדמות של הבוקר אין אנשים ברחוב.

הוא עקב אחריהם מרחק עצום של שלוש פרסאות שזה כ-15 ק"מ! כאשר הגיעו לפרשת דרכים ונפרדו כל אחד לדרכו, שמע אותם אביי אומרים אחד לשני: 'אורחין רחיקא וצוותין בסימא' – הדרך מתפצלת כעת, היה נעים אם היינו יכולים להמשיך ללכת בצוותא.

אביי הבין שהם לא נכשלו באיסור כל הדרך והצטער מאוד: 'אם היה זה אני שהולך עם האישה בדרך הזאת, בוודאי לא הייתי מתאפק מלחטוא'…

עד שהגיע איזה זקן אחד והרגיע אותו עם דברי הברייתא (משנה חיצונית) הבאה: 'כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו'. כלומר, שלאדם גדול יש את אותן תאוות של אנשים פשוטים, אך בעוצמה חזקה יותר.

אביי היה חברו של רבא והם הטביעו את חותמם בתלמוד. חלקם בתלמוד הוא כה גדול עד שפעמים נקרא התלמוד "הוויות דאביי ורבא". הם מוזכרים אלפי פעמים בתלמוד (לפי בדיקה שערכתי: 2702 פעמים!).

מקור: מסכת סוכה דף נ, עמוד ב.